אני יודע שצריך לקחת את העניינים בפרופורציות, ועדין: איזה באסה לבוגרים שתערוכות סוף השנה שלהם מתקיימות בזמן מלחמה. אני מניח שפחות אנשים מגיעים לבקר, וזה לא כיף שאחרי ארבע שנים שהם השקיעו את הנשמה שלהם בלימודים גם את אירועי הפתיחה ביטלו בחלק מהמוסדות. אבל הנה, בכל זאת, זו התקופה הזו של השנה, שביני לבין עצמי אני קורא לה ״מבצע 1,000 סטודנטים ב-10 ימים״ יצא לדרך (שנה שביעית ברציפות!).
בינתיים הספקתי לבקר (לפי הסדר) בתערוכות של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים; בעיצוב גרפי בתילתן; בעיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, קרמיקה וזכוכית, תכשיטים ואופנה בבצלאל; עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב טקסטיל, עיצוב תכשיטים ועיצוב פנים מבנה וסביבה (וגם עיצוב אופנה) בשנקר. ומה בהמשך השבוע? מכון אבני, הדסה, המכללה למנהל, ויצו חיפה, גורן, מנשר (ואני מקווה להספיק לבקר גם במרכז החרדי להכשרה מקצועית שמלמד נשים חרדיות עיצוב תעשייתי).
אני מזכיר שמידי יום מתפרסמת סקירה שלי של שתי מחלקות בדרך כלל בגלריה אונליין. עד עכשיו התייחסתי למחלקות לעיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון, כל השאר יגיע במהלך השבוע הקרוב. בינתיים אני רוצה להרחיב על כמה נקודות מעניינות ששמתי לב אליהן, סיכום ביניים ומחשבות ראשונות על מה שראיתי בינתיים.
!["אני חנוך לוי״. כפיר מהצרי, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל]()
״אני חנוך לוי״. כפיר מהצרי, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל
1. לשמחתי אני נתקל יותר ויותר בניסיון לבדוק את הפורמט של פרויקט גמר. לדוגמה, השנה, במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הסטודנטים יכלו לראשונה לבחור נושא לפרויקט הגמר בין נושא אישי לבין רשימת נושאים שהוצעה להם על ידי סגל המחלקה, ביניהם פועלו של חנוך לוין, הטרמינל בנתב״ג ומכון ויצמן. לא פעם סטודנטים נתקעים בלי נושא ובוחרים בסוף בנושא שלא מתאים לפרויקט גמר או שסתם לא הולך להם איתו. והנה, יש רשימת נושאים, שמן הסתם חשבו עליהם קודם לכן במחלקה, ולראיה – חלק מהפרויקטם המוצלחים ביותר היה – ואולי באופן לא מפתיע – סביב חנוך לוין.
עניין אחר הוא העבודה בזוגות, גם בפרויקט גמר וגם בכלל. העבודה בזוגות היא עניין חדש אף הוא בתערוכות הבוגרים, עניין שנובע מהמורכבות של עולם העיצוב בשנים האחרונות, שמחייבת עבודת צוות. כך, אחד הפרויקטים המרשימים שמוצגים בתערוכה של בצלאל הוא Closer To Nowhere. אבי נעים ואדר רום, שאף הלחינו את המוסיקה שמובילה את הפרויקט, יצרו חוויה אינטראקטיבית מאוירת יוצאת דופן, שמטרתה להפוך את הפסקול למרכיב עיקרי שלא משפיע אך ורק על ההרגשה של הייצוג החזותי, אלא גם משפיע על התפתחותו והתקדמותו של הנרטיב.
בוויצו חיפה אבקר רק ביום רביעי אבל שם, כניסוי ראשון מסוגו, נדרשו הסטודנטים ליצור יותר מפרויקט גמר אחד, ע״י שילוב עבודות קבוצתיות לצד עבודות אישיות, בדגש על פיתוח נושאים העוסקים בצרכים חברתיים, תוך שימוש ביתרונות הטכנולגיות החדשות. מעניין יהיה לראות במה מדובר.
וניסוי אחר היה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, שבה לא הייתה השנה הנחייה אישית לפרויקטי הגמר. ״הנחיית שבט״ קרא לזה ראש המחלקה היוצא, אלכס פדואה, שאמר שמבחינתו הניסוי הצליח. לא הספקתי לדבר על זה עם הסטודנטים, ובכל מקרה מעניין יהיה לראות מה יקרה שם החל מהשנה הבאה, כשיואב זיו יתפוס את מקומו של פדואה לאחר 12 שנים בראשות המחלקה.
![חצוצרה שעיצב נדב גולדנברג מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. צילום: אחיקם בן-יוסף]()
חצוצרה שעיצב נדב גולדנברג מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. צילום: אחיקם בן-יוסף
2. לשמחתי אני גם נתקל יותר ויותר בנסיום לבדוק את הפורמט של תערוכת בוגרים. ככלל, השאלה מה זו תערוכת עיצוב (אם ובלי קשר להשוואה לתערוכת אמנות), היא אחת השאלות שמעסיקות אותי בשנים האחרונות. בהקשר הזה שווה לבקר בתערוכות של המחלקות לעיצוב תעשייתי, שמנסות מצד אחד לגרום לחוויה מרשימה, ומצד שני מבינות שצריך להסביר את הפרויקטים שמציגים הסטודנטים שלהן.
במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון החליטו אוצרי התערוכה – שלומית באומן ואיתי אהלי – להציג לצד פרויקטי הגמר מערך של הקשרים המתכתבים עם פרויקט הגמר ומייצגים רבדים שונים באישיותם של הסטודנטים ובתהליך עבודתם. בהשראת "חדרי הפלאות", שהכילו אוספים מגוונים ומסקרנים, כל סטודנט יצר ״ארון פלאותֿ״ אישי על מדף מתחת לאמצעי התצוגה האחידים שעליהם הוצגו הפרויקטים, ושם הוא הציג מקורות השראה, חפצים, סקיצות וייצוגים חומריים, שהעשירו את ההתבוננות על פרויקטי הגמר. העיצוב האחיד משרת את התערוכה, ופרויקטי הגמר השונים, לצד ארונות הפלאות האישיים, משלבים בין התהליך השכלתני לפן הרגשי שמתקיימים ביחד בעולם העיצוב.
בתערוכה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל החליטו אוצרי התערוכה – טל גור ומאיה ויניצקי – להתמקד השנה רק בפרויקטי הגמר, בניגוד לשנים קודמות. השניים קבעו קונספט אוצרותי אחיד לכל המציגים – ״שולחן העבודה״. כך, כל סטודנט מציג על שולחן עבודה סטנדרטי את פרויקט הגמר שלו, לצד סקיצות, מחשבות, חומרים ותהליכי עבודה. עניין נוסף בולט הוא השימוש בסרטונים כדי להציג את העבודה: בחולון בכל שולחן היה מסך עם סרטון, בשנקר הסקטונים הוצגו על הקיר לצד הפרויקטים שהוצגו במרכז החלל.
בהקשר זה אני סקרן במיוחד לקראת התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר שתתקיים במשך שלושה ערבים השבוע, בימים שלישי, אביעי וחמישי בין השעות 20:00-23:00. אנחנו משיכים לנסות ולחפש פורמטים חדשים להציג את הישגי המחלקה ע״י עבודות המחזור המסיים.
וזאת בעקבות המבנה שאימצנו כבר בשנה שעברה, שפרוייקטי הגמר מוצגים במלואם בעת הההגשות והביקורות (השנה כל הפרוייקטים במחלקה הוצגו במשך שישה ימים במחלקה ובגלריית שנקר). השנה החליט סגל המחלקה לצאת החוצה, להתנתק מהקירות והכיתות ומכל מה שמשתמע מכך לגבי צורת תצוגה מסויימת – תלייה. לא תהיה תאורה בחלק של הגג שבו יוצגו העבודות, התאורה היחידה תגיע ״מתוך״ העבודות עצמן, שיוצגו בארבעה אופני תצוגה: אמבטיות אור, שולחנות דיפדוף, מסכי מחשב, מסך גדול. בניגוד לשנה שעברה, ליד כל פרויקט תוצג תווית ובה שם הסטודנט, שם הפרויקט, משפט קצר על הפרויקט ופורמט ההגשה ופרטי קשר (נייד, אתר, בלוג, אתר בוגרים וכו׳).
המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר הציגה קונספט מעניין: שואורום שפתוח במשך 24 שעות – בערב הפתיחה ולמחרת בבוקר, אז היה אפשר לבוא ולקנות חלק מהדגמים שהוצגו בתצוגת האופנה. על אף שאני לא מסקר את תחום האופנה היה מעניין להסתובב בין הפרויקטים, להציץ מקרוב בבגדים, לגעת ולהרגיש, דבר שאי אפשר לעשות בזמן תצוגת האופנה.
![מתוך פרויקט הגמר של נועה רביב, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר]()
מתוך פרויקט הגמר של נועה רביב, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר
3. עניין אחר ששמתי לב שמעסיק אותי – ובעיקר במחלקות הקראפט כמו צורפות, טקסטיל, קרמיקה וזכוכית – הוא הפער, או ההבדל, בין פרויקטים שהעיקר בהם הוא השגים סופר מרשימים מבחינה טכנית וטכנולוגית, לבין פרויקטים שמה שמוביל אותם הוא קונספט מחשבתי. האם מספיק שפרויקט יהיה רק יפה? או רק מרשים מבחינה חזותית? מתי זה מספיק ומתי לא? אם להשוות את זה לתקשורת חזותית – האם מאייר צריך לדעת גם לתכנת? ומה קורה שהדרישה לעמוד בסטנדרטים טכנולוגים פוגעת ביסודות של העיצוב? אין לי תשובה עדין לשאלות האלו, אשמח לשמוע מה לכם יש להגיד.
4. אחרי הרבה אפליקציות וסרטונים קשה שלא לשים לב שהעיצוב השטוח לא מיטיב עם עבודות הסטודנטים. הכל נראה דומה מדי, האסתטיקה הזו משתלטת על יותר מדי עבודות וקשה להבדיל בין העבודות.
5. מחזור איור השנה בתקשורת חזותי בבצלאל – וואוו. על חלק כבר כתבתי, על חלק עוד אכתוב בקרוב.
6. אחת המחלקות שקורים בה הדברים הכי מעניינים עד כה – המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון (שימו לב לתמונה בראש הפוסט). ניני ורשבסקי וגל גאון מובילים שם מהלך מעניין, שווה להקדיש ביקור. גם על זה אכתוב בקרוב.
![שילוב של בטון וספוג בפרויקט הגמר של אבירם כהן סיטיון, המחלקה לעיצוב פנים, מכון טכנולוגי חולון]()
שילוב של בטון וספוג בפרויקט הגמר של אבירם כהן סיטיון, המחלקה לעיצוב פנים, מכון טכנולוגי חולון
7. גם השנה היה נדמה שהמחלקה לתקשורת חזותית בחולון ויתרה כמעט לגמרי על הפרינט, ורוב מה שהוצג היה סרטונים ואפליקציות. בבצלאל, בקומה 8 של המחלקה לתקשורת חזותית אוצר הערוכה, גיא שגיא, החליט להציג עבודות רק במסכים שעוצבו ביחד עם המעמדים שלהם כמעין טוטמים. הבעייה: עדין לא נמצאה הדרך להציג כל כך הרבה פרויקטים על מסך זה לצד זה. כלומר, אם בתערוכה ״סטנדרטית״ מספיק לסרוק את החדר כדי להחליט איפה בא לי התעכב ועל מה אני יכול רק לקרוא את הלייבל, פה זה הרבה יותר מסובך. מה היה קצת עוזר, אגב, אם בבצלאל היו כותבים על כל טוטם מלבד שם הסטודנט גם שורה על הפרויקט, שהייתה עוזרת להחליט אם לחכות או להמשיך הלאה.
– – –
זהו לבינתיים. שבוע עמוס עוד לפני, ועדין – למרות שלפני שבוע חזרתי משבועיים בצפון מזרח קנדה, אחד המקומות הכי יפים בעולם (באמת), וכשיצאתי מהמטוס הרגשתי כאילו שפכו עלי משאית זבל ומאז, וכבר שבוע שאני בג׳טלג – זו עדין תקופה מרגשת, וזה עדין מסקרן אותי כל פעם מחדש לראות את המאגר הבאמת מרשים של כשרונות שמסיים פה בכל שנה.
The post תערוכות בוגרים 2014: מחשבות ראשונות appeared first on מגזין פורטפוליו.
